עיתונות אזרחית 2020
לפני עשר שנים כשרק התחלנו, היתה תחושה שאם נצא מיליון אנשים לרחוב אז מה שנרצה יישתנה בקליק.
היום, עשר שנים אחרי אותה מחאה של 2011 והאופטימיות הצעירה שהייתה שם, הבנתי שבלי לשים לב, הצלחנו להגיע למטרה שתמיד רצינו – קהילה, רק מרוב שהיינו מהופנטים על עצם ההפגנה והאדרנלין שבהגפנות פספסנו את המהות.
הקהילה שבנינו סביב כל הרעיונות והצרכים שהתעוררו בשעתו, התפרקה ברגע אחד.
היום ברור שהקהילה היא הפתרון והיא התשובה.
הכל מתחיל ונגמר בסביבה המיידית של האדם. כל האחרים וכל השאר זה רעש לבן לא רלוונטי ברוב המיקרים.
במקרה של אלימות שלטונית ישירה, הקהילה והשמירה על הבטחון שלה היא המטרה העיקרית. כל אחד בסוף דואג לתחת שלו, ככה זה גם בין שבטים ובין מעמדות חברתיות.
בואו לא נשלה את עצמנו שכולנו נחיה ביחד סביב רעיון אחד. העולם לא עבד ולא עובד ככה אפילו בין 9 מיליון אזרחים ותושבים בעלי מעמדות שבטים ותרבויות שונות.
ההפגנות הן כלי בלבד ולא מטרה או דרך.
אני לא מתעכב על ללמד את הלא מנוסים, אין יותר זמן לזה.
אין מה לכעוס על מי שבוחר קהילה אחת על פני אחרת,אין מה לכעוס על מי שבוחר לעבוד בבית בתכנון מדויק עם 3 אנשים במקום לצאת להפגנות עם אלפי אנשים בצרחות והשתלחות רגעית כלפי רחובות מלאים בבני אדם וריקים מבני אנוש.
הקהילה שהפכתם לחלק ממנה, לא משנה המיקום או השם, היא המטרה הכלי והדרך.
ברור שאנשים צריכים לטייל מסביב לעולם כדי להגיע בסוף בחזרה לבית שלהם ולגלות שהם מעולם לא היו צריכים לעזוב.
לכן רק חלק מכל האנשים סביבנו בכלל יבינו ויישמו את הקהילה שהם מחפשים להיות חלק ממנה.
מעטים עוד יותר יחזיקו מעמד בדרך.
בהצלחה.
